ההבנה הזו הובילה אותם להקים פלטפורמה חדשה, חפה משליטה חיצונית, איתה יוכלו להתקדם לצעד הבא: תיקים בכירים יותר, כאלה שלא יוכלו לדרוש בסיבוב הקודם, כאשר כמטרות סומנו תיקי הביטחון והאוצר. את השלב הבא אחריו אפשר רק לנחש, אבל להחליף את הליכוד הם לא יוכלו, ולכן נותרה רק אפשרות המיזוג אליו. אם זה יקרה, זה יהיה ביום שאחרי ביבי, ותוך כדי לא מעט מאבקים.

 

עד אז, יש את מערכת הבחירות הנוכחית. בתוכה הימין החדש מחפש את מקומו בספין התורן. ביבי, בחכמתו, צייר סימן מסביב למטרה ששמה גנץ, והפך אותו ליריב העיקרי שלו, ובמקביל לקמפיין הגוועלד נגד החקירות, "נגמר המקום" לספינים נוספים. אם מצד שמאל הנפגעת העיקרית היא מפלגת העבודה, מצד ימין, כל מי שלא נמצאת בקו האש - חוטפת.

 

פה מתחילה הבעיה של הימין החדש - היא לא הבית היהודי, שאמורה לתת ייצוג לכיפות הסרוגות, ולא הליכוד מצליחה (או רוצה) להיות יותר ליברלית, כמו שהליכוד מתיימר להיות. היא לא ימינה ולא שמאלה מהליכוד. ואם ברשימת הליכוד של 2015 כיכבו אורן חזן, דוד ביטן ודודי אסמלם, וגם מירי רגב, על צעקותיה, אז ברשימה הנוכחית רובם נדחק הצידה לטובת רשימה ממלכתית ומנוסה, ואז קשה להציע אלטרנטיבה על סמך "מה לא".

 

אז מה כן? מדובר בסופו של דבר בשני הפוליטיקאים מהבולטים שיש לימין להציע. הם בעלי עמדות ברורות בנושא הפלסטיני (סיפוח שטחי C, ישות מדינית מפורזת ב A, B), ביחס לבתי המשפט, בתפיסה הכלכלית. זה המון, אבל פה זה נגמר

 

אנחנו לא באמת מכירים את המועמדים שלהם לכנסת ואיכותם. ובגדול, איפה הפערים האידאולוגיים בינם לבין הליכוד?

 

על פניו, המסקנה המתבקשת היא שהימין החדש היא לא יותר מהצבעת אמון בבנט ובשקד. כשהבחירות הן פרסנוליות, יש ערך מוסף לשניהם. אבל בסיס רעיוני ייחודי, כזה שלא קיים בהיצע המפלגות, זה קצת פחות. משקל הימין החדש, נכון להיום, עומד לגמרי על הכתפיים שלהם