את בנק לאומי ניהלה קודם לרקפת רוסק עמינח, גליה מאור. בתקופתה השיא הבנק, בדומה למתחריו, תשואה שנתית של כ 10% על ההון. זה לא כך כך הרבה בעסקים, ודי ממוצע ביחס לבנקים, וזה למרות שהרווח היה במליארדים. בתקופתה של מאור לאומי ביצע מהלכי רכישות של נכסים, בינהם מניות פז, פרטנר, וסופרפארם (לא בבורסה). מימוש הנכסים בוצע ברווח. מעבר לניגוד העניינים האפשרי (לא ידוע אם החברות הללו היו לוות של לאומי), אם ננטרל את הפעולות החד פעמיות הללו מיתר פעילות הבנק, נראה שהתשואה שלו קטנה משמעותית. ודי אם רק נזכיר את ההסתבכות של לאומי בהעלמת מס ללקוחותיו בארה"ב והקנסות שלאומי כתוצאה מכך, במליארדי ש"ח. האם זה נחשב ניהול בנק איכותי ? בהשוואה לכזה ניהול, קל להגיד שניהולה של רוסק עמינח היה כנראה טוב יותר. רוסק עמינח כיהנה 4 שנים כמנכ"ל עד למגבלת שכר הבכירים ועוד 3 שנים לאחר מכן.

   גם בשני הבנקים האחרים, התמונה לא כזו חד משמעית: את דיסקונט, עד 2013, ניהל גיורא עופר. לאחר פרישתו, עבר להיי טק, וכיום הוא מנהל סטארט-אפ קטן להלוואות (בלנדר), שהוא מיזם יפה, אבל לא בדיוק מקום גדול מדיסקונט, שעל פי טיעון מגבלת השכר, היה אמור להיות קטן למידותיו. לילך אשר טופליסקי, מחליפתו, כיהנה 3 שנים כמנכ"ל עד למגבלת שכר הבכירים ועוד 3 שנים לאחר מכן. אריק פינטו, מנכ"ל הפועלים הפורש נכנס לתפקידו במקביל לכניסת החוק לתוקפו, כך שקשה להגיד שהפסיד משהו. ופרישתו של ציון קינן ב 2016,עם כניסת החוק לתוקף, לוותה בפרסום טיוח של הטרדה מינית חמורה, בה היה מעורב. גם הוא, מאז, לא ניהל גוף הגדול מבנק הפועלים וגם שם קשה להיות נחרצים.

  יתרה מכך, בכל התקופה מאז כניסת חוק שכר הבכירים, ולא מעט שנים קודם לכן, התשואה הממוצעת של הבנקים נעה סביב ה 10%. בהחלט ניתן לומר שלרגולציה על הבנקים יש חלק בזה. האם הפרסונות השונות שהתחלפו מאז כניסת החוק לתוקף השפיעו על המערכת ? כנראה שלא. ואם מגבלת שכר הבכירים לא באמת פגעה בביצועי הבנקים, כנראה ששוק העבודה של בכירי הבנקאות לא היה תחרותי קודם לחוק.